קתלין שוורץ – העדות המלאה

אני מהעיר דברצן. הייתי בגטו חודשיים בהונגריה, וכעבור כמה זמן היו צריכים לחסל את יהדות הונגריה וזה כמעט 900 אלף איש, 600 אלף חיסלו. אם אתה הולך לאושוויץ אתה רואה איך בחודשיים, איך שאייכמן אמר, שרפו 450 אלף איש גם, את כל משפחתי, שיא גינס פשוט! למה אני ניצלתי? הרכבת שהגיעה לרמפות באושוויץ כבר לא יכלה להיכנס, חיכינו שם כמה ימים בחוץ וזרקו אותנו בחזרה, הורידו את המתים ואת הסיר איפה שכולם עשו את צרכיהם והרכבת המשיכה בחזרה. זאת הייתה הרכבת היחידה שחזרה מאושוויץ לכיוון אוסטריה ומשם התחילו. קודם הייתי בטרזן עם ילדים קטנים ושלחו אותנו בחזרה, ואח"כ עם צעדת המוות הגענו למחנה השמדה מטהאוזן. שם היו ילדים קטנים מעט מאוד, והיה שם רופא, איך שאילנה דיין שאלה אותי פעם – הרופא נפטר בגיל יפה מאוד, 95, היא שאלה אותי אם אני זוכרת איך הוא היה נראה. אמרתי: אילנה, אני כל כך פחדתי, את לא מבינה שילדה קטנה בת שמונה וחצי, כבר נמצאת במחנות חצי שנה, אני פחדתי להרים את העיניים שלי מהמגפיים שלו. הן היו מצוחצחות. הייתי רעבה מאוד ועם התלבושת הזאת עם הפסים. קראו לו ד"ר אריבן ריים, רופא אוסטרי שקראו לו 'רופא המוות של מטהאוזן'. היו לו כמה שיטות, אני לא ארחיב.

שם עשו לי אני לא יודעת, התחילו לספור, וכשהגיעו לעשר לקחו שני בריונים, לקחו אותי להאנגר. אני לא זוכרת שנכנסתי עם הכפכף, וכמה שאחותי מצאה לי והיה לי דם, היה כל כך הרבה דם, את הריח אין בכל העולם. הריח לא יכול לצאת לי מהראש. אי אפשר היה לדמיין את הצעקות של אנשים חיים שעשו מה שעשו.
מה שעשו לי אני לא ידעתי, זה התברר לי יותר מאוחר שלעולם לא יכולתי להביא ילדים. אני נפלתי, הם חשבו שאני מתה וכנראה זרקו אותי. בכל מחנות ריכוז בין גדר התיל הייתה עוד גדר לרכבת קטנה מאוד ששמו את המתים עליה. זרקו אותי למתים וזרקו עליי מתים. כנראה אחרי כמה שעות בין שתי הגדרות האלה אף אחד לא נכנס, ורק ה'זונדר קומנדו' מטעם היהודים שעבדו, או אולי האס-אסים, אני לא יודעת – היה חשוך מאוד ואני נחנקתי, עד היום אני מרגישה את ההרגשה של החנק וחולמת עליה. אמרתי מתוך שינה 'מאמי, אימא'. מישהו שמע שאני מייללת והרגשתי שפתאום יש לי קצת אוויר, אנשים מורידים ממני את המתים ושתי ידיים לקחו אותי ורצו אתי לאיזה צריף וזרקו אותי. אני לא יודעת למי אני צריכה להגיד תודה רבה.

הבעיה שגם בצריף לא כל כך אהבו ילדה שנראית מדממת, הם פחדו שאם יראו שאני ניצלתי הם יוציאו את כל האנשים ויירו בהם. זה לא היה מופרך. זה היה מקובל גם. במקום שאשחק עם בובות ראיתי מתים ורוע וקור. הייתה שם איזו אישה סלובקית שדיברה קצת הונגרית ואמרה שהכול יהיה בסדר והיא תשכב מעליי. היינו כולנו עור ועצמות וזו לא הייתה בעיה. במיטות היה רק עץ, אין שום שמיכה במינוס 15 מעלות, אבל היא שכבה עליי הרבה זמן עד שאני התחממתי. אין לי כבר את מי לשאול, קשה לי להבין איך בכלל נשארתי בחיים, אבל עובדה שאני עברתי את זה.
לא ידעתי אילו שפות אנשים מדברים, שאלתי אם ראו את אימא שלי. הייתי חודשים שם. התברר יותר מאוחר שהתחלנו עוד פעם ללכת לצעדת מוות ממטהאוזן שמישהו כנראה באפל, במסדר, אנשים היו צריכים שעות רבות לעמוד או להתכופף לברכיים ולהרים ידיים. אם היית מוריד ידיים היית מקבל מכות מהקאפו. כנראה הוצאתי קצת את היד, אני לא יודעת, שנה אחרי שהיינו במחנה אני כבר לא פחדתי. הייתי ילדה עור ועצמות, וקור בשלג עם כתונת הפסים. אני עד היום הזה לא יודעת איך אני נשארתי בחיים. עכשיו כשהיינו באושוויץ במשלחת והיה קר הייתי אִתם רק פיזית, אני כל הזמן ראיתי את הכלבים, ראיתי את השמים האפורים מהעשן של הקרמטוריום. אני הלכתי אִתם אבל בנפש הייתי לפני 70 שנה, שמעתי כל הזמן את הרמקול שצורח ללכת מהר.

למרות הכול אני מצטערת שלא שמתי לסבתא שלי, הייתה לה איפה שהיא מתפללת לקחתי את הספר לשם, כל הדפים כבר נתלשו ולקחתי את זה לשם. הספר זה בערך 120 שנה, יש בזה תפילה לאוסטרו הונגריה של המונרכיה. כשהדלקנו נרות שם, אני לא יודעת, אני כל הזמן בכיתי. באותו רגע שאמרו את הקדיש והדלקתי ושמתי את הספר ליד הלב הרגשתי שכאילו מלמעלה אמרו לי: סוף סוף הגעת אלינו, והפסקתי לבכות. לא יודעת מה קרה. זה היה קשה אבל היה טוב שיכולתי להשתתף ולהקריא את השמות.

האישה ההיא עזרה לי לחפש את אימא שלי ואחותי. עברנו בין הבלוקים ושאלנו, אבל זה היה מסובך. אני קצת התחזקתי, לא יודעת ממה כי את האוכל שקיבלנו, את המרק, אני לא חושבת שבן אדם נורמלי היה נותן לכלב שלו, זה היה כזה שחור עם כל מיני חרקים שהסתובבו בפנים. אבל גם לא היה לי כבר, איבדתי איזה ספל קטן, איבדתי. כשבאתי בצהריים או מתי שנתנו אמרו לי להחזיק עם הידיים ככה. תתאר לך שאנחנו כבר לא התרחצנו חצי שנה והיינו נראים – אפשר היה לראות כשהאמריקאים שחררו אותנו, הם הסתכלו עלינו יוצאים מהבלוקים, הם קודם באו אלינו ואח"כ מהר-מהר חזרו עם מסכה וכפפות ועשו לנו די-די-טי כמו לג'וקים.

אני לא יודעת איך להסביר אבל שם התחלנו לעבוד. התברר, לפני שבוע קיבלתי איזו כתבה שבמטהאוזן מצאו חומרים רדיואקטיביים. כל הזמן שאלתי את אחותי, לקחו אותנו לעבוד – להביא אבנים ממקום למקום ולגבעה ובחזרה – אני עד היום לא יודעת אם הבחורה שהייתי, 12 קילו, עור ועצמות, איך יכולתי להרים לקצב הפקודות את האבנים וזה לא נפל עליי. התברר שבנינו בונקר תת-קרקעי איפה שהיום הכפר מטהאוזן. התברר שהיו שם חומרים רדיואקטיביים, ובמה ששמו עשו חלודה והתחילה הקרינה לצאת. אף פעם לא ידעתי אם אחותי, ריבונו של עולם מה אנחנו עושים, אבל אל תחשוב ששם, אם מישהו נפל, הפיל אבן, אותו רגע ירו בו. זה לא היה, אי אפשר היה לספר. הלכנו בצעדת המוות, אני בסוף מצאתי את אימא שלי ואחותי, יש ניסים בחיים. בכלל שאני נשארתי בחיים זה הנס הגדול ביותר מכיוון שילדה כזאת קטנה לא הרבה נשארו בחיים.

קודם כול אני מצאתי את אחותי באותו מקום איפה שהיא גם הייתה מביאה את האבנים, ונפגשנו, ואני זוכרת, לא יודעת איך אני הייתי נראית אבל ראיתי אותה. היא אמרה לי: אחותי הקטנה, את חיה! חזרת! היא לא יכולה הייתה להאמין. לא היו לי נעליים, לא כלום, הלכתי בשלג יחפה, והיא הוציאה כנראה ממישהו איזה כפכף במידה 44 ואיזה סמרטוט של מישהו שמת מטיפוס, במחנות ריכוז מי שקיבל טיפוס או שלשול זה היה שווה מוות. תשאל אותי איך אנחנו לא קיבלנו טיפוס? אולי בגלל שלא אכלנו. אח"כ אימא שלי מצאה קצת שלג ושמה לי, מכיוון שאמרו לי שבגלל הרעב וחוסר הוויטמינים היו לי מלא פצעים. מים לא קיבלנו, הם ירדו בטיפות והיה בזה רעל שאם אתה שתית, מי שניסה לשתות ירו בהם מהמגדלים בתור שעשוע. כשבפעם ראשונה ראיתי שמישהו לא יכול לקום לפי איך שהאס-אסים צעקו, עוד אימא שלי שמה את היד על העיניים שלא אראה איך יורים בו בראש, אח"כ היא הייתה כל כך חולה, אולי 30 קילו, שהיא אמרה לי – וזה שמעתי מאלעזר שטרן שסיפרתי, אבא שלי היה סלובקי ועשה את אותו מסלול של צעדת המוות – אימא שלי אמרה: אני כבר את היד לא יכולה להרים, לא יכולה לקחת את היד שלך. או שאת הולכת על ארבע או שיירו בך. אבל אני כבר ידעתי מה זה שיורים אז אני זחלתי בבוץ ובשלג.

אי אפשר הכול לספר, אי אפשר לספר שהגענו למטהאוזן והדבר השני שהתחיל את ההאנגר שהיה שם ריח מהכלור שאף אחד לא יהיה במקום כזה, עשו לנו שם גילוח ולנשים בכל מקום, ושמו לנו את הסבון ונכנסנו לקרמטוריום. אני עד היום צריכה לקחת את כל כוחותיי אם המעלית נסגרת, אני לא צועקת אבל אני מחכה שהדלת תיפתח, מה אפשר לעשות, גם אני קצת מפחדת עד היום הזה מהכלבים שאני ראיתי. מילה אחת והוא תפס את הצוואר של הבן אדם ואח"כ מהעור שלו הם עשו דברים כאלה למנורה.

אבל כשהיינו בתוך הקרמטוריום כנראה היה דוחק גדול, מכל מקום הגיעו הטרנספורטים של ההונגרים, בעיקר מהונגריה המורחבת, והיה צריך לשרוף אותם טרנספורט אחרי השני, והציקלון לא עבד. הם היו בלחץ כי עוד ועוד קבוצות הגיעו. פתחו את הדלת ואיך שהיינו מצאנו בשלג. אח"כ מצאנו בגדים, הפיג'מות עם הפסים, ואני לא יודעת – אני הרבה חשבתי ריבונו של עולם, אבל מישהו היה צריך לשמור. לא מספיק ש- נכון, מצאתי את אימא ואת אחותי, אבל היה צריך מישהו שבין המיליונים הוא חשב – אולי את הילדה הזאת נציל, אני לא יודעת. אבל אני רק מקווה שאני ראויה לזה, שמיליונים, כל משפחתי, נספו, ילדים. אני לא פגשתי בכלל ילדים. אני לא ראיתי במטהאוזן חוץ מאחותי ילדים בגילאים שלי. לא ראיתי אף ילד. אולי 14-15 כבר היו, אבל כאלה קטנים לא היו. או שהם לא ניצלו. אין יום שאני לא אחשוב על זה. מספיק ריח או מילה.

תמיד אני בלחץ מזה. יש לי לילות שאני חולמת שאני מסתובבת שם ואני בבוקר חושבת שאני עדיין בהונגריה במטהאוזן, ולוקח לי זמן להבין איפה אני באמת. אני עדיין רואה את הזוועה, כמה שאני מזדקנת התמונות יותר ויותר חוזרות אליי. מה שקודם שעבדנו ורצנו היה פחות, אבל עכשיו זה פשוט חוזר. אני לא יודעת, ראיתי באיזה ערוץ סרט ומיד העברתי, אני כל הלילה בכיתי.
גם זה פלא שנשארנו בחיים, ששחררו אותנו, אני חייבת את זה לספר שזה גם לא היה ייאמן. אני ייללתי כמו חתולה וכל הזמן אמרתי שאני רעבה ורוצה לשתות. אבל כבר שם כולם היו בסוף, כבר אף אחד לא היה יכול לקום. מספר ימים לפני השחרור הייתה שם דודה שלי שהייתה רופאה והייתה שם, גם אמרה לאימא שלי – רוזיקה, אין לך הרבה זמן. והיא לא תחזיק כבר מעמד. אימא שלי אמרה לי תמיד שבתוך טיפוס או אחרי המחלה אנשים לא שפויים. היא הלכה עם היד שלי לכיוון הלאגר פיהרר, האיש הכי גדול שהיה לו על הגולגולת בן אדם עם חור מאחורי העור, שנראה את זה בלילה וביום, אנחנו ידענו איפה אנחנו נמצאים. היא הלכה לכיוונו – וכל האנשים, מחנה ענק, צעקו לה בכל השפות "לאן את הולכת?" אבל היא הלכה וביקשה ממנו בגרמנית – הבת שלי כל כך רעבה, תיתן לה משהו. הוא הסתובב, ואנשים צעקו בכל השפות "יירו בהן עוד דקה". אבל הוא ידע שעוד יומיים שלושה אנחנו משוחררים, הוא נכנס לצריף שלו ולקח מה שאני כבר שנה וחצי לא ראיתי – הביא איזה משהו עם בד לבן, כמה סנדוויצ'ים, והוא נתן לאימא שלי. אז אימא שלי ביקשה גם קצת מרק, והוא אמר לה "תלכי לשם, לאיפה שבישלו להם האסירים". שם היו הכלבים שאם אמרו לו רק 'תתפוס', אתה לא היית נשאר בחיים. הלכנו למקום שבישלו בו לחיילים ושם גם ביקשה – "תנו לנו מרק" – וקיבלנו.

אנחנו לא ידענו איזה יום או חודש, אבל התברר שזה היה 4.5.1945, בוקר מוקדם, הגברים היו לחוד, הנשים היו לחוד. הגברים היו יותר גרועים, הם הרימו ידיים יותר מוקדם מהסבל. הגברים צעקו ביידיש והונגרית – "חופשיים!" אתה חושב שמישהו קם מהרצפה? עוד פעם באו, אמרו לנו "תצאו, כבר אין אס-אסים בתצפיות, אתם חופשיים" – אבל אף אחד לא העז לצאת מהדלת, רק אחרי כמה שעות כשהתחילו לבוא החיילים האמריקאים. אני למשל כבר לא יכולתי לעמוד, הם לא ידעו איך לקחת אותי, מצאו איזה משהו והרימו אותי.
אנשים התחילו לצאת לכיכר, לפלץ, איפה שהיינו עושים אפל. את כל הדברים שרק עם כל כך מתורבת יכול לעשות לאנשים אחרים. סיפרו לי יותר מאוחר שהם ראו אותנו והם התחילו לרוץ בחזרה החיילים, מכיוון שאנשים שיצאו, תתאר לך עם הכינים איך אנחנו היינו נראים. העמידו אותנו בשורה והתחילו לעשות לנו די-די-טי. אימא שלי נפלה, אני לא יודעת איך לקחו אותי, ואז לקחו אותי לאוסטריה העליונה, שם היה איזה מקום לחיילים קודם, אבל בגלל שמכל המקומות מדכאו ובוכנוולד הביאו אנשים לרופאים הגרמניים, אני לא יודעת – אבל בכל אופן אני שוב פעם לא ראיתי את אימא שלי לפחות חודשיים ולא שמעתי ממנה.

הייתי בין חיים ומוות מכיוון שכבר לא יכולתי. נתנו לי לאכול איזו חתיכת לחם, אבל שכחו תכף לתת לי מים וכמעט נחנקתי. התברר שכל הגוף שלי היה כל כך יבש ומצומק שלא הייתי יכולה לבלוע. טיפלו בנו ואח"כ בדרך חזרה להונגריה כבר לא אמריקאים לקחו אותנו אלא הרוסים. גם להם לא היה כלום אז לא הרבה קיבלנו, ככה הגענו. אולי השתחררנו במאי. בספטמבר אני חושבת הגענו לגבולות הונגריה, ושם הג'וינט התחיל קצת, לקחו אותנו לבודפשט וגם היינו כמה זמן, אז היה עוד בית חולים יהודי, והיינו שם כמה זמן, וכשהתעניינו – לא אני כי לא ידעתי בכלל מה קורה, אבל כבר ידעתי דברים שבגיל שלי לא בדיוק הייתי צריכה לדעת – אבל כנראה שאימא שלי למרות המחלה שאלה מה המחלה ואמרו לה שאף אחד לא חזר. בסופו של דבר אח אחד חזר.
אח"כ הגענו, הדוד שלי הגיע – הרופא, האח של אבא שלי. הם קצת טיפלו בנו ומצאנו את הבית שגרנו בו, נתנו לנו אותו בחזרה. בזמני הייתה רק קומה אחת אבל לא היה בפנים כלום מכיוון שבשנת 1944 כשהגרמנים באו היו קודם הרבה גזרות וקיבלו הודעה בכל עיר ועיירה שצריכים לעמוד תוך מעט זמן לפני הבית עם חבילה קטנה, וכשהז'נדרמן לקח אותנו לגטו ראיתי שאימא בוכה. הסתכלתי אחורה ואני לא יודעת איך ילדה קטנה חשבה על זה, חשבתי שאנחנו פה בבית ולעולם לא נבוא בחזרה. אין לי מושג איך זה נכנס לי. באותו רגע כבר התחילו להוציא את השטיחים והרהיטים. את התריסים לקחו אפילו. אני לפעמים חושבת, אם כבר לקחתם הכול, למה לא לקחתם גם את החיים?

אנחנו חזרנו ב-1945 להונגריה. הלכתי לכיתה א'. הייתי בת 10 וכל שנה הייתי צריכה לסיים שתי כיתות. זה לא היה קל כי השערות שלי לא גדלו והמטבוליזם לא רצה לגדול, היה לי קשה להתפתח אבל הצלחנו.
לקחו מאתנו כל מה שהיה לסבא, ואז עברנו לגור בבודפשט. אימא קנתה דירה במקום יפה מול הדנובה, התחלתי קצת ללמוד. לחייך אני לא כל כך חייכתי, היה לי קשה לחייך כי השיניים שלי גדלו בצבע אפור. בגיל 11 התחלתי ללכת לרופא שיניים והוא הוציא לי אותן. לא רק השיניים שלי, איך אומרים את זה – אותי הרסו. לא הייתה לי ילדות, לא יכולתי להביא ילדים. את כל משפחתי לקחו, מה אפשר לקחת עוד מבן אדם. בבודפשט למדתי והייתי תלמידה טובה, מאוד טובה. היינו ילדות טובות לאימא, מה שהיא ביקשה – אצלי היה קדוש, ולמדתי פסנתר, צריך קצת התעמלות, גדלתי פתאום והייתה לי גיבנת אז הייתי צריכה לעשות ספורט. היא אמרה שצריך ללמוד חוץ מהשפה הרוסית שאף אחד לא אהב עוד שפה, אז למדתי. משפחתי הייתה במצב טוב מאוד. היינו צריכים לכתוב קורות חיים ולא לקחו אותי לאן שרציתי בגיל 14, אבל אמרו לי שנפתח איזה בית ספר טכני ומחוסר ברירה אמרתי שנלמד טכניון רכבתי, עשיתי בגרות ובאתי לפה אחרי שחצי שנה עבדתי בהונגריה.
עליתי לישראל ב-1957,

אחרי שהיה מרד של ההונגרים נגד הרוסים. הגענו עם 70 קילו חפצים. הייתי במעברת עתלית. באו אליי אנשים ושאלו מה אני יודעת, אמרתי שאני יודעת לשרטט אבל אני לא מבינה מילה אחת בעברית. התפללנו בהונגרית ולא למדתי עברית. אחרי שבועיים התחלתי לעבוד ברכבת ישראל, ועבדתי 35 שנה שם, למדתי קצת הנדסה בדרך. היה לי בעל ניצול שואה מטרנסילבניה שנפטר כבר לפני 27 שנים. אין לי משפחה, אימא שלי נפטרה לפני 35 שנים, אחד הדברים שכואבים לי זה החוק של 1953. אימא שלי לא הייתה מקבלת אגורה שחוקה, איבדה בן יפהפה, בעל והוריה ואחיותיה, את כל משפחתה. כל החיים הייתה חולה, אבל אגורה שחוקה לא קיבלה. הגרמנים אמרו שהם שילמו למדינת ישראל שילומים. המדינה אמרה שאנחנו לא שייכים. זה עדיין מאוד כואב.
אני לא אמרתי רבע ממה שאמרתי. אני חייבת לגמור עם המילים של הסופר שכתב על השואה – אי אפשר להסביר את השואה, אי אפשר להבין. אני בעצמי לא יכולה להבין.