בעולמם של ניצולי השואה קיים טאבו נגד הנאה. הנאה נחווית כרגש אסור, מסוכן, מעורר אשמה ובלתי נסבל.
האיסור מועבר אל בני הדור השני בדרכים של "העברה בין דורית"
(רוני נוה-פרישוף)
מטפלים נוהגים להתעמק ברגשות סבל וכאב, ומייחסים משמעות משנית לרגשות חיוביים בכלל ולעונג והנאה בפרט. הטיה זו מועצמת בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני. מפגש זה הוא רציני מאוד, כבד ועמוס. בקשר הטיפולי יש תחושה של עניין ואף שליחות, אולם חסרה בו חוויית הנאה בינאישית פשוטה. תפקיד הטיפול הוא לאפשר, לתת רשות ולהחיות את ההנאה במפגש הטיפולי ובחיי המטופל.
טראומת השואה פגעה ביכולתם של הניצולים לחוות הנאה בכמה אופנים:
1. תהליכי "חיפצון": רדיפות הנאצים הפכו את ה"סובייקט" היהודי לאובייקט, חפץ המיועד להשמדה. כך קרסו מרחבי הנפש, הדמיון והיצירה, והותירו הוויה מצומצמת וקונקרטית, חסרת חיות.
2. הזדהות עם המתים: בתהליך האבל הסבוך והכרוני של הניצולים אין אפשרות להרפות מן המתים. ההנאה אסורה, מכיוון שהיא נחווית כנטישת הזיכרון ובגידה בקורבנות, מעין "הפקרת שמירה".
3. פחד מפני חזרת הטראומה: הנאה נחווית כהרפיה מסוכנת ממצב הישרדותי, המעוררת פחדים קשים, כמו פחד להיענש על הבגידה בנספים, פחד לאבד שליטה ולהיסחף אל הלא ידוע ופחד שהחוויה המהנה תיהרס באופן טראומטי. לעיתים קיימת חבלה עצמית בחוויה החיובית בטרם תיהרס מבחוץ, כאומר "אם אין לי דבר, לא אוכל לאבד דבר. אם אני לא מרגיש, לא אוכל לכאוב".
4. רכישת תחושת שליטה: המלחמה ברגשות הנאה נותנת לניצול אשליה של שליטה באירועי העתיד, ומונעת, באופן מאגי, אובדנים, אסונות ואכזבות נוספים. כהגנה נגד תחושות עמוקות של אימה וחוסר אונים התפתחו מנגנונים של תפקוד נאות וקפדני, אך נעדר הנאה וחיוניות. אנו עדים לתופעות של סדר ואיסוף כפייתי, דייקנות בזמנים, הקפדה על כללים וטקסים.
דומה כי הניצולים "מתפקדים את החיים" במקום לחוות אותם.
5. תחושת האשם: רבים מהניצולים חווים אשמה כבדה על עצם הישארותם בחיים בעוד יקיריהם נרצחו, תחושה המלווה ומשבשת חוויות מהנות. ה"רוצה" הוחלף ב"צריך".
עשייה לפי תשוקות הוחלפה בעשייה לפי נורמות וכללים, הנחווים כנחוצים לחברה ופחות מעוררי אשמה.
היעדר הנאה בולט בתחומי חיים רבים, הנחווים בדרך כלל כמענגים. אוכל, מין, תרבות, חופשות ואף צבירת חסכונות - מתוארים בתכליתיות, כהרגל או כורח. בולט במיוחד חוסר ההנאה במצבים בין-אישיים קרובים. נדיר לשמוע מניצולי שואה תיאורים רומנטיים על האופן בו הכירו את בני זוגם, אלא סיפור ההיכרות והחיים המשותפים הוא תכליתי, הישרדותי. אצל ניצולים רבים אנו רואים אימוץ של דפוסים קורבניים ורחמים עצמיים, במיוחד ביחסים משפחתיים. נראה כי דפוסים אלו מתגמלים בהנאה לא מודעת, שאינה מעוררת רגשי אשם.
גידול הילדים גם הוא, ברוח זו, נתפס אצל רבים מהניצולים כעניין חיוני בעל משמעות עצומה (אף לאומית), אך בו בזמן קשה להפיק ממנו אינטימיות וחדווה. נראה כי תחושת
האשמה הקשה והזיקה הנצחית אל העבר הטראומטי ואל האובדנים אינן מאפשרות להפיק את מלוא ההנאה מדור ההמשך.
מקורה של תסמונת הדור השני
בני הדור השני לשואה חונכו לאורו של טאבו נגד הנאה וזיקה בין הנאה לבין פחדים, איבוד שליטה, ענישה עצמית ורגשי אשמה. ילדים שהוריהם לא נהנו מלוא ההנאה מגידולם, יתקשו אף הם ליהנות מעצמם ומן החיים.
החיים בצל הדיכאון, האבל והאשמה של ההורים, בצד היעדר שיקוף מתפעל ושמח לקיומם ולכישוריהם - יוצרים אצל הילדים זיקה חזקה לכאב ולאובדן. כמו לא קיבלו מהוריהם את הרשות המלאה לחיות, הם מתקשים ליהנות מן החיים בזכות היותם ומי שהם. כהגנה מפני חידלון וריקנות וכדרך לשימור הקשר הפנימי עם ההורה הדיכאוני, מופיעה לעיתים אידיאליזציה של הדיכאון,
ההקרבה העצמית והסבל.
חלק מבני הדור השני סובלים מ"תסמונת הניצול", המאופיינת בדיכאון, אשמה, דימוי עצמי נמוך, קשיי אינדבידואציה וקושי לחוות שמחת חיים, אינטימיות ומיניות תקינה.
העברה בין-דורית של הטראומה מתרחשת בדרכים רבות, כמו קריאת שמם על שם הנספים וציפייה שיהיו "נרות זכרון" ותיקון לאובדנים של הוריהם; וחשיפה מתמשכת לאפיונים בעייתיים של דור ההורים: אבל פתולוגי וסיפורי זוועה, דאגות וחרדות קיומיות שהתבטאו בהגנת יתר ושליטה מופרזת, נטייה למניפולציות מעוררות אשמה, קושי לתת לילדים חופש ונפרדות, שתיקות וסודות ועוד.
בני הדור השני מתארים בתים עם אווירה כבדה, קשה, בה רווחות תחושות של חשדנות, חוסר אמון וסודות. הנטל של הציפיות המודעות והבלתי מודעות לפצות את הוריהם על אובדניהם הינו כבד מנשוא ומקשה על פיתוח שאיפות עצמיות. ההורים הניצולים מעבירים לילדיהם מסר כפול: מצד אחד, הם רוצים לגרום לילדים אלה אושר רב ככל האפשר, כפיצוי על הסבל והאובדנים שלהם עצמם וכניצחון על הנאצים, מצד שני, הם מעבירים מסר של מחויבות לאבל ומגבלות על ביטויי שמחה ועליצות ספונטניים וישירים. באופן זה, הילד מפתח קונפליקט משמעותי סביב תכנים של שמחה והנאה.
ישנם בתים בהם אווירה הפוכה, של צורך כפייתי להפגין רק רגשות חיוביים, בבחינת "מוכרחים להיות שמח". בבתים אלו יש הגבלה על ביטויי עצב, כעס ושאר רגשות שליליים.
במצב דברים זה, השמחה נחווית בסופו של דבר כשטחית, הגנתית ומזויפת. מטופל בן הדור השני בעל אישיות כפייתית, מתפקד היטב בדרג ניהולי אך באופן בולט איננו מחובר לרגשותיו ומבטא קושי גדול להרפות מעבודה ולהתמסר לחוויות מהנות. אין לו כמעט חיי מין. בנעוריו בקיבוץ היה מסוגל לספק את תשוקותיו רק בהצצה למקלחות הנשים. בכל החוויות הקשורות להנאה ולסיפוק הוא חש כמתבונן פאסיבי מהצד, סקרן אך מרגיש שאסור לו לקחת חלק פעיל.
