שיערה של יונה לקס – נערה יהודייה בת 13 וחצי, מתאומי מנגלה – היה סימן ההיכר שלה באושוויץ, בעיקר נוכח ראשיהן המגולחים של חברותיה למחנה. שנים רבות לאחר מכן, בצירוף מקרים מדהים, זכה מארק, הבחור יפה התואר שהתאהב בה ושמר עליה, לחדש אִתה את הקשר ולפגוש אותה כאן בישראל.
לאחר שגטו לודז' נסגר נלקחתי לאושוויץ. הגעתי לשם עם שתי אחיותיי - אחותי התאומה ואחות מבוגרת יותר - בלי ההורים. ההורים כבר נרצחו לפני כן. הגענו לאושוויץ, והתחילה סלקציה. ימינה – למחנה, שמאלה – למשרפות. אני נשלחתי שמאלה.
התחלתי ללכת. לא ידעתי לאן - גטו לודז' שבו שהינו עד עכשיו היה סגור ומסוגר ולא הגיעה לידינו האינפורמציה לגבי גורל היהודים באושוויץ - אך כשהתקרבתי לקרמטוריום כבר ראיתי את האש היוצאת מהארובות והרחתי את ריח הבשר החרוך. הבנתי לאן מועדות פניי - אך המשכתי ללכת, כי פקודה היא פקודה ואין דרך חזרה.
כבר הייתי קרובה לקרמטוריום כשנשלפתי מהתור על ידי חייל גרמני. אחר כך נודע לי שאחותי הגדולה הצילה את חיי. היא לא יכלה להשלים עם מותי הקרב ובא, פנתה לד"ר מנגלה וביקשה שלא יפריד בינינו מכיוון שאנחנו תאומות ואיננו רוצות להיפרד (האחות התאומה שלי כבר הופנתה קודם לכן למחנה). מנגלה שמע על כך, ראה בי פוטנציאל לניסויים האכזריים שלו – ומיד שלח חייל להחזיר אותי למחנה.
כשהוכנסתי למחנה כבר הסתיים תהליך הקליטה הקבוע - ניקיון, גילוח הראש, מספר על היד וכיו"ב - ולכן נשארתי עם שיער לראשי, ולמעשה הייתי היחידה עם שיער. הודות לכך נחשבתי ילדה יפה והייתי די בולטת.
צורפתי למחנה בירקנאו, ולאחר יומיים החלו הניסויים הרפואיים – ניסויים בלתי אנושיים. בכל בוקר הגיע מנגלה לבחור את שפני הניסוי של אותו יום, וכשהיה מגיע היינו מתחבאים כדי שהוא לא יצליח לראות אותנו ולא יתפוס אותנו.
במחנה היה מתחם לגברים ומתחם לנשים, וביניהם הפרידה גדר חשמלית. במתחם הגברים היה בחור גבוה ויפה, בעל מבנה גוף מפותח, בלונדיני עם עיני תכלת - ממש כמו שהגרמנים אוהבים. הבחור הזה הבחין בי, ככל הנראה התאהב בי - ואת אהבתו הוא הוכיח עשרות פעמים: בימים שבהם לא יכולתי להשתתף במסדרי הבוקר בשל תופעות הלוואי של הניסויים הרפואיים, הוא היה מביא לחם וזורק אליי מעבר לגדר. הייתי בת 13 וחצי, כלל לא חשבתי על דברים כאלו, אך הסביבה הייתה ערה ליחס המיוחד שקיבלתי ממנו – ולא פעם נשאלתי אם החבר שלי בא היום. אני כמובן התביישתי ועניתי בתמיהה: "חבר? למי פה יש חבר?"
ב-19 בינואר 1945, כשהגיעו הרוסים, נלקחנו לצעדת המוות. ביציאה באו אליי מכל עבר ואמרו לי: "לכי חפשי את החבר שלך, הוא יעזור לך, הוא אוהב אותך," וכך הבנתי שהיה לי חבר במחנה אושוויץ... בדיעבד גם גיליתי שלילה קודם לכן הוא התגנב למתחם הנשים, חיפש אותי – ונישק אותי בזמן שישנתי, ואני כמובן לא ידעתי. את זה סיפרה לי אחותו התאומה, שהייתה אף היא במתחם הנשים. באותו לילה שנפרד ממני הוא גם נפרד ממנה, ובשיחתם היא שאלה אותו אם ביקר גם אותי, ותשובתו הייתה: "כן, הייתי אצלה, היא ישנה, אבל דמעות גדולות יוצאות מעיניה".
שנים רבות לאחר מכן, ואני כבר נשואה ואם לילדים, חוויתי התרגשות גדולה. את סיפורי סיפרתי בכל הזדמנות, ומפיק סרטים שמע אותו והחליט להפוך אותו לסרט. יום אחד אני מקבלת ממנו טלפון: "יונה, Something extraordinary happened today," ואני שואלת "מה, מה קרה?" והוא מספר לי: "ברגע שהקרנתי את הסרט והסצנה שלך הוקרנה, קם מישהו בקהל וצעק: זה אני. אני החבר של אותה בחורה".
המפיק כמובן פנה לבחור, ופרטי ההתקשרות הוחלפו. עם זאת, זמן רב חלף עד שנוצר הקשר: אמנם בעלי לחץ עליי לכתוב לו מכתב, אך אמרתי לו שאיני רוצה להיות הראשונה ליצור קשר, שכן זהו תפקידו של הגבר. כמוני, גם בעלי חיכה בציפייה למכתב, ואפילו הילדים חיכו מדי יום לדוור. יום אחד הגיע מכתב מארה"ב - שם הוא התגורר - וכשפתחנו אותו הסתבר שהוא נכתב על ידי אשתו: "אני כותבת את המכתב במקום מארק, כי הוא לא יכול היה לאסוף אנרגיה מספקת בשביל להתיישב ולכתוב לך את המכתב". אני חיכיתי שהוא יכתוב, וההתרגשות גרמה לו להשתהות.
המכתב הוביל למפגש מחודש, מארק הגיע לארץ ואף ביקרנו ביחד ב'יד ושם' - וללא ספק סגרנו מעגל.
לתמלול העדות המלא לחץ כאן
"כבר הייתי קרובה לקרמטוריום כשנשלפתי מהתור על ידי חייל גרמני. אחר כך נודע לי שאחותי הגדולה הצילה את חיי.
היא לא יכלה להשלים עם מותי הקרב ובא, פנתה לד"ר מנגלה וביקשה שלא יפריד בינינו מכיוון שאנחנו תאומות ואיננו רוצות להיפרד (האחות התאומה שלי כבר הופנתה קודם לכן למחנה). מנגלה שמע על כך, ראה בי פוטנציאל לניסויים האכזריים שלו – ומיד שלח חייל להחזיר אותי למחנה."