דוד פרנקל – "כמו חיות ביער"

דוד פרנקל היה בן שבע כשפלשו הנאצים לעיירת הולדתו. החיים השלווים התחלפו באחת בחיי אימה ופחד, והוא היטלטל ממקום למקום וניצל שוב ושוב ממוות. הוא הצליח לשרוד, עלה ארצה ללא הוריו, הפך מילד לאיש, הקים משפחה ענפה ואף שימש כשופט שלום. זהו סיפורו.
את חיי קיבלתי במתנה כמה פעמים. נולדתי בשנת 1936 באויהל, ארץ חסידות סאטמר, על גבול הונגריה-סלובקיה, וכשהייתי בן שבע כבשו הגרמנים את הונגריה וחיי השתנו. תעשיית הרצח הגרמנית הייתה מאוד מאורגנת, היה לנאצים ניסיון רב בהשמדה, וכשהם פלשו להונגריה היו תושבי עיירת הולדתי מהראשונים להישלח לאושוויץ. 

עד אז החיים היו טובים: בעיירה היו כ-20 אלף תושבים, 25% מהם יהודים. הקהילה היהודית הייתה מטופחת – היו מספר ישיבות, כמה בתי כנסת, מוסדות יהודיים - בתי ספר, בית חולים, שני בתי עלמין. הסביבה הייתה פסטורלית, מסביב היו כרמים, והיו גם יקבים מאוד מפותחים וידועים. היהודים כמובן עסקו במסחר, בחקלאות ובתעשייה, והיו גם בעלי מקצועות חופשיים ואנשי קודש: רבנים, שוחטים, מורים וכיו"ב. אבי, שהיה חזן מדופלם ומקצועי, הורשה לנסוע ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון בווינה. הוא חזר ושימש בקודש, ולאחר זמן מה קיבל הצעה לעבוד באחד מבתי הכנסת הגדולים בבודפשט. עברנו לעיר, והודות לכך ניצלנו בפעם הראשונה.   

הפעם השנייה שניצלנו הייתה כשאחי ואני נסענו לסבא וסבתא. הם גרו מחוץ לעיר וביקרנו אותם בחופשת הקיץ. הלכנו אִתם לבית הכנסת - זה היה חודש אלול - ושמענו תקיעות שופר. הם הכניסו אותנו ל'חדר' ולמדנו תורה. בהפסקות טיפסנו על העצים, וסבתא הייתה מכינה לנו ריבה. בערב שבת בילינו כל המשפחה – אנחנו, סבא וסבתא, דודיי ודודותיי. אך הנאצים הגיעו גם לשם – ולמזלנו הצלחנו להיחלץ משם מבעוד מועד ולחזור לבודפשט. 

גם בבודפשט המצב היה קשה: היהודים הוכנסו לגטאות, נזרקו ממקומות העבודה שלהם ומהאוניברסיטאות, הייתה הגבלה על התנועה שלהם, רכושם הוחרם והם היו חייבים לשאת טלאי צהוב. אימא שלי הרגישה שהולך להיות לא טוב – אך הגרמנים שיקרו ואמרו שמשלוחי האדם נועדו ל'יישוב מחדש' – מעבירים את היהודים ממקום אחד למקום אחר. אלו היו כמובן שקרים גסים, ממש כמו הכיתוב המטעה "העבודה משחררת". הם רצו להוליך שולל את היהודים עד לרגע המוות - ואף במחנות ההשמדה עצמם, כשהיהודים ירדו מהרכבות הם קיבלו גלויות והתבקשו למלא אותן ולכתוב "הגענו, הכול טוב, מצב הרוח יוצא מהכלל" – ותוך שעה-שעתיים רבים מהם כבר נרצחו בתאי הגזים.

 



אמי ניסתה להבריח את טובה ומרים, שתי אחיותיי, ולהציל אותן. הן הגיעו לגבול סלובקיה, אך נתפסו על ידי השוטרים המקומיים. בזכות שוחד לאחד השומרים הן הצליחו להימלט ואומצו על ידי הפרטיזנים ביערות. אנו לא ידענו מה קורה אִתן, ולאחר המלחמה גילינו שהן ניזונו שנה וחצי משורשי עצים - גדלו כמו בעלי חיים ביער!
אנחנו נשארנו בבודפשט וחיינו בצל ההפצצות. בלילות היינו עושים תורנויות – וגם אני, ילד בן שבע, נטלתי בזה חלק. האזעקות היו ידניות, בעזרת מפוח, והכלל היה פשוט: אם מפעילים בבית הסמוך אזעקה – גם אנחנו צריכים להפעיל את האזעקה. 

בשלב מסוים שמעה אימא על רכבת לארץ ישראל. היא יצרה קשרים עם מנהיגי הקהילה והצליחה להכניס גם את אבי, את אחיי ואותי לרשימת הנוסעים - ובסופו של דבר הגענו לרכבת קסטנר. ברכבת היו 1,684 אנשים שקיוו להימלט מזוועות הנאצים - אך בפועל הגרמנים לא עמדו בכל ההתחייבויות שלהם ונשלחנו למחנה ריכוז ברגן בלזן. שם כמובן פגשנו יהודים ממקומות אחרים, והיינו שם תקופה ממושכת. 

כל בוקר היה אפל, מסדר בוקר בשש בבוקר - לא משנה מה היה מזג האוויר. ילדים, חולים, בריאים וזקנים עמדו שעות עד שהנאצים סיימו לבדוק שמא אולי חסר בן אדם, אולי טעו. עינוי בלתי רגיל. המצב היה קשה - דיכאון, התעללות בלתי נסבלת, רעב, חום וטיפוס. גדרות התיל היו חשמליות. היו שומרים במגדלים, ואם מישהו רצה ללכת לשירותים - פנס מהמגדל היה עוקב אחריו. זוועה. יום רודף יום, ולא ידענו מה יהיה אתנו למחרת.  
לאחר חודשים רבים שוחררנו לשווייץ. הלכנו להכשרה במסגרת תנועות הנוער, חזרנו ללמוד עברית, ואחר כך עברנו לאיטליה ועלינו באנייה לישראל. אימא לא באה אתנו: היא יצאה לחפש את שתי אחיותיי, עברה מעיר לעיר וממחנה למחנה – ולבסוף מצאה אותן במחנה עקורים בגרמניה, מחנה ילדים של השומר הצעיר. לא היה פשוט לקבל אותן בחזרה, אך לאחר משא ומתן היא הצליחה - ושלושתן קיבלו ויזה לארצות הברית והיגרו לשם.

אחי ואני עלינו ארצה לבד, בלי ההורים. למדנו בבית הספר החקלאי "עלייה" בפתח תקווה, ולאחר מכן למדתי בישיבה והתגייסתי לצבא. למדתי משפטים, הוסמכתי כעורך דין ובסופו של יום אף כיהנתי כשופט. יש לי שלושה ילדים - הגדולה מרצה לבוטניקה, השנייה מחנכת באולפנה והשלישי רופא - ויש לנו 12 נכדים. 
לאחר המלחמה ביקרתי באושוויץ-בירקנאו. כשהגעתי לשם נשאלתי לא פעם: "מה הקשר שלך למקום הזה?" ואני עניתי לשואלים: "כשאתם רוצים לבקר בני משפחה, לאן אתם נוסעים? אני, כשאני רוצה לבקר את יקיריי, עליי לנסוע עד כאן – כאן הם נמצאים". 

 

לתמלול העדות המלא של דוד לחץ כאן

"...ממש כמו הכיתוב המטעה "העבודה משחררת". הם רצו להוליך שולל את היהודים עד לרגע המוות - ואף במחנות ההשמדה עצמם, כשהיהודים ירדו מהרכבות הם קיבלו גלויות והתבקשו למלא אותן ולכתוב "הגענו, הכול טוב, מצב הרוח יוצא מהכלל" – ותוך שעה-שעתיים רבים מהם כבר נרצחו בתאי הגזים."