ציפורה מינץ – "נותרתי לבד בעולם"

למרות גילה הצעיר - בת שבע בלבד הייתה כשפרצה המלחמה - הבינה ציפורה מינץ שמציאות חייה משתנה. לאחר שברחה כדי להציל את חייה ונותרה לבדה בעולם, נדדה ציפורה ממקום למקום והפגינה תושייה רבה – ואכן הצליחה לשרוד, לעלות ארצה ולהקים משפחה. זהו סיפורה.
כשפרצה המלחמה הייתי בת שבע. נולדתי ב-1932 בעיירה קטנה במזרח פולין, בחבל ארץ השייך כיום לאוקראינה. הייתי הבכורה מבין ארבעה אחים, וכשהמלחמה פרצה בדיוק הייתי אצל סבי וסבתי. הייתי ילדה סקרנית, התעניינתי בכל מה שמתרחש סביבי, וכשאבי נלקח לעבודות כפייה חקרתי אותו מה הוא נדרש לעשות. מסתבר שהוא וחבריו חפרו בורות ביערות כדי שהגרמנים יוכלו לקבור בהם את גופות היהודים.

הייתי היחידה ששרדה מכל בני משפחתי. תמיד אומרים לי "זה רק בזכות אלוהים", אך אפשר לתלות זאת גם במודעות שלי למה שקרה, בערנות שלי. אמנם הייתי ילדה, אך תמיד הבנתי מה קורה. כבר כילדה הקשיתי: "אתם מאמינים למה שהגרמנים אומרים לנו?!" אבי, בניגוד אליי, האמין להם. תמיד טען: "לא ייתכן, זה עם תרבותי, לא יכול להיות שהגרמנים עושים את זה". לצערי, כמובן, הוא התבדה.

בשלב מסוים הוכנסנו לגטו. היינו שם עם עוד כמה משפחות באותו בית, באותם חדרים, והיינו מגודרים מאחורי גדר תיל ענקית. לא יכולתי לסבול את הצפיפות, ונהגתי לרוץ לגבעה סמוכה כדי לראות מה קורה מחוץ לגטו – איך אנשים שם חופשיים. כל יום הייתי מציקה להורים שלי: "למה עושים לנו את זה? למה?" - וכל יום הייתי רצה לגבעה. 
יום אחד הלכתי לגבעה והתבוננתי בחיים שבחוץ, ולפתע ראיתי פלוגה צועדת לכיוון הגטו, קבוצת חיילים גרמנים חמושים. רצתי הביתה ואמרתי לאמי - אבי לא היה בבית, הוא היה בעבודה - "אימא, באים להרוג אותנו!" ואימא אמרה לי "מה אתך, מה פתאום להרוג". היא רצתה להרגיע אותי. ואז התחילה האקציה.

זה היה נורא. אבא בעבודה, אימא שלי עם האחים הקטנים - ואני קרועה מבפנים. רוצה לברוח, אבל חוששת לגורלה של משפחתי. כל כך רציתי לחיות. פחדתי מהמוות ואיך יהרגו אותי ואת המשפחה. ואז אימא אמרה לי: "תברחי. פשוט רוצי". אימא נתנה לי אישור לברוח, ואני לא העזתי להגיד לה שחשבתי על כך. לא היה לי נעים בכלל להציע משהו כזה. וכשאימא אמרה לי לברוח הרגשתי דחף פנימי לרוץ והתחלתי לרוץ בתוך הגטו ושמעתי יריות וחשבתי שיורים עליי. נכנסתי לאחד הבתים שכבר היה ריק, הסתתרתי מתחת לאחת המיטות – והתחלתי לבכות. לא יכולתי לראות כלום, פחדתי להציץ כי שמעתי קולות של פולנים ואוקראינים שבאו לרוקן את הרכוש של היהודים - וכנראה מרוב עייפות ורעב נרדמתי. 

כשהתעוררתי היה בוקר, והחלטתי לצאת משם. אף אחד לא היה מזהה אותי בתור יהודייה כי היה לי שיער בהיר, וממילא אף אחד לא התייחס לילדה אחת בכל ההמולה – כולם היו באקסטזה: אפשר לשדוד את היהודים ולקחת כל מה שרוצים. 
משפחתה של אמי גרה בשכונה מעורבת, והשכנים מאוד אהבו אותה. היו לה חברות אוקראיניות, והחלטתי ללכת לאחת מחברותיה. האישה, אוקראינית הנשואה לפולני, פחדה מבעלה כי הוא השתייך לכנופיה שעסקה בחיסול יהודים – ולכן אמרה לי לא להזכיר שאני יהודייה. הבנתי את זה כמובן, ורק חיפשתי איך להסתיר זאת כמה שיותר. אפילו הענקתי לעצמי שם פולני מובהק: פלה, פליציה. 
באותו בית שבו הסתתרתי גרו גם שני קצינים גרמנים... באותה תקופה הצטננתי והיו לי התקפי שיעולים, ופעם אחת שמע אותי אחד הקצינים. הוא שאל את האישה מה זה, היא הסיחה את דעתו והוא שכח מזה – אך בגלל השיעולים נאלצתי לעזוב. 

ושוב הייתי לבד בעולם. הסתובבתי ברחובות, לא היה לי איפה לאכול, וכשהייתי כבר ממש רעבה הייתי נכנסת לאחד הבתים ומספרת שאני ילדה פולנייה יתומה, או ילדה אוקראינית יתומה – תלוי לאיזו משפחה הגעתי. ופעם אחת ראתה אותי חברה טובה של אמי, וגם היא אירחה אותי בביתה למשך מספר ימים.
כשהגיע החורף הבנתי שעליי למצוא מחסה, ומכיוון שכל חיי טיפלתי באחיי הצעתי את עצמי כעוזרת ומטפלת. התחלתי לעבוד אצל אישה אוקראינית, וכמובן הסתרתי את יהדותי. לדעתי היא חשדה בי, אבל בכל זאת קיבלה אותי. הילד נקשר אליי - אהבתי ילדים קטנים - ורק בגלל הילד היא אמרה לי "טוב, את יכולה להישאר". 
ויום אחד המלחמה נגמרה. הייתי במרעה עם שתי פרות, ולפתע שמעתי רעש של טנקים. התחלתי לשמוח ולהשתולל, ופתאום ראיתי משאיות ובהן חיילים רוסים נכנסים ליישוב. רצתי אליהם וצעקתי ברוסית, והם ענו לי – "קודם לברלין!" 

אמרתי להם: "לא, קודם פה, שחררו אותנו פה!" הם נופפו בידיהם ושלחו נשיקות - ונסעו. התחלתי להרגיש ביטחון כלשהו, תחושת חופש, אך עדיין כמובן נזהרתי מהפולנים. 
נשארתי אצל המשפחה עד השחרור, ואז הלכתי לחפש את בני משפחתי – אך לא מצאתי אף אחד מהם. לאחר המלחמה הצטרפתי להכשרה של השומר הצעיר, עליתי ארצה והגעתי לקיבוץ עמיר שבגליל. אני נשואה, יש לי חיי משפחה נהדרים – ארבעה ילדים ושמונה נכדים. זהו סיפורי, אך יש דברים שלא סיפרתי עד היום - פשוט כי אני חושבת שאנשים לא יאמינו שעברתי אותם. אני בעצמי לא מאמינה שעברתי אותם.