פנינה סגל – העדות המלאה

כשיצאתי לאוויר העולם, בשנת 1938, איש לא חזה את הזוועות שבדרך. נולדתי בלודז' למשפחה ענפה, והודות למפעל הטקסטיל של אבי נהנינו מרווחה כלכלית. אך לא לזמן רב: בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין, ובשל קרבתה לגבול הייתה לודז' מהערים הראשונות שנכבשו.
אימא מיד הבינה שצריך להסתגל למציאות החדשה – והחליטה לשלוח אותי לבירטוקוב, העיר השכנה. במפעל של אבי היו פועלות גרמניות רבות, ואמי ביקשה מאחת מהן לקחת אותי לקרובי משפחה בעיר. מאוחר יותר היא הצטרפה אליי, לא לפני שהסתירה על גופה תכשיטים, יהלומים ודברי ערך נוספים.  

נולדתי בלודז' להורים במצב כלכלי מאוד טוב – אבא מקס מאיר, אימא מרישה מרים לבית קלושינר. משפחה מאוד גדולה. הסבא רבא – היו לו 17 ילדים, והיו להם נכסים רבים ובאמת מצב כלכלי טוב. לאבא היה מפעל של טקסטיל שמכר להרבה לודז'אים. כשהמלחמה פרצה, אני ילידת 1938, הייתי בת שנה וחצי בסך הכול. היא פרצה בשנת 1939, בספטמבר. המצב לא היה כל כך ברור, הגרמנים נכנסו קודם כול ללודז' כי זה היה מאוד קרוב, ואימא החליטה שהיא תשלח אותי לעיר השכנה לבירטוקוב טרבינסי. שם הייתה גם משפחה, והיא ביקשה מאחת הפועלות הגרמניות של אבא – היו הרבה כאלה – היא ביקשה ממנה שתיקח אותי אל המשפחה שם. 
הגרמנייה הזאת לקחה אותי, תינוקת בת שנה-שנתיים, והגענו לבירטוקוב. וכשהיא חזרה בחזרה ללודז', היא אמרה לאימא שלי שאולי כדאי להתארגן ולבוא אליי, אל לושה. קראו לי אז לושה, קיצור של פרלושה, פרל זה פנינה. אימא שלי התחילה לארגן את הדברים, היא הייתה יותר מגיבורה. היו לה הרבה תכשיטים, יהלומים ודברי ערך (והיא החביאה) בתוך השיניים, בעקבים, בכיסים היא הכניסה המון-המון דברים שהיא ידעה שיכולים לעזור לה במשך הזמן. הם הגיעו אליי מלודז', היא ואבא. להגיד לך שאני זוכרת את הדברים האלה – לא. 
בבירטוקוב היה גטו פתוח. הגיעו לשם גם האחות של אימא, דודה סלה, עם הילדה שלה בשם יאנטשקה – כל ההבדל בינינו היה של תשעה חודשים, ההורים של אימא, חנה ואשר, ואחיה לוז'ה, והתגוררנו והסתובבנו והתנהלנו כמעט אותו דבר כמו שהתנהלנו בלודז'. כשהתחילו השילוחים יש לי אפילו פה תמונה עם האח של אימא, לוז'ה, שהיה במשטרה היהודית, אבל באחד הטרנספורטים הראשונים לטרבלינקה הוא וסבא וסבתא נלקחו והושמדו. 

אבא שלי מאיר חלה במחלת הטיפוס. זאת הייתה מגפה מאוד קשה, והגרמנים מאוד פחדו ממנה והחזיקו את האנשים האלה בבתי חולים מיוחדים. מה קרה לאבא שלי אני לא יודעת. הייתי אולי בת שלוש וחצי אז. או שירו בהם שם, או שהוא מת וזרקו אותו (ואחרים) לאיזה בורות. אימא אף פעם לא דיברה אתי על הנושא הזה, אין לי הרבה זיכרונות ממנו, יש לי רק כמה תמונות שאימא שלי הצליחה מלפני המלחמה לשמור עליהן.
אנחנו הועברנו באיזשהו שלב לכיכר העיר לרנק, אני זוכרת את הבית שהיינו ביודמסקה 12, אני זוכרת טוב שהיה סולם מאחורי הדלת ושהגרמנים היו עושים את הבדיקות והחיפושים לשילוחים. היה סולם, ואנחנו – אני ויאנטשקה ועוד ילדים שהיו בדירה הזאת – היינו עולים בסולם לבוידעם, לעליית הגג, ואני זוכרת טוב שהיו שם כריות והיינו צריכים לשים את הכריות על הפה שלא ישמעו לא צחוק ולא בכי – שפשוט לא יגלו אותנו. אימא שלי ביוזמתה הרבה מצאה לעצמה עבודה בכיכר העיר, באחד מבתי המלאכה של הנעליים, וכל בוקר היא הייתה יוצאת לעבודה, ואני ויאנטשקה היינו נשארות בדירה. 
בוקר אחד אימא שלי יצאה לעבודה ולא חזרה, ובשביל ילדה קטנה בת שלוש וחצי זה לא היה מובן – מה זה נקרא אימא הלכה ולא חזרה. ואז דודה סלה אמרה שהגרמנים לקחו אותה למחנה עבודה. מאותו הרגע הופרדתי מאימא לשלוש-שלוש וחצי שנים, והייתי צמודה לדודה סלה וליאנטשקה. אימא שלי נלקחה למחנה עבודה בשם סקרשטקו, זה היה מפעל של ייצור תחמושת כדורים. היו לה את כל התנאים שאמרתי שהיא הצליחה לשמור לעצמה כל מיני דברי ערך. היא עזרה המון לאנשים, היה לה קשר עם כל מיני איכרים מהמקום שהיו מביאים קצת לחם וירקות, והם היו נותנים לה קצת מידע – כי באיזשהו שלב העבירו אותי ואת דודה סלה ויאנטשקה. זה גם כן היה איזה מזל, מכיוון שבשילוח הזה למחנה העבודה הזה שלחו את המבוגרים עם הילדים. כל האנשים ראו שזה בסדר שהמשפחות הולכות קדימה יחד, אבל השילוח השני היה בפרידה מההורים. את הילדים מיד לקחו להשמדה, ואת ההורים לקחו למחנה בלז'ין. 

מהמחנה הזה אני זוכרת דברים מסוימים, טוב לי שאני לא זוכרת כל מיני פרטים שאולי הייתי צריכה לזכור. בבלז'ין, איפה שמיקמו אותנו על הדרגש התחתון, היינו שלושתנו ועוד אישה אחת עם ילדה קטנה. היינו מסתובבים בתוך הבלוק הזה שהיינו בו, אבל כשהיו אקציות דודה סלה הייתה ממש קורעת את הקרשים מהדרגש הזה ודוחפת אותנו פנימה. ככה זה היה – ממש לאדמה. הצריפים האלה היו ממש בנויים על הקרקע, ושם היינו נשארים לאיזשהו זמן עד שלקחו את מי שהיו חלשים וכמובן אם הם מצאו ילדים. וכשהיה נגמר החיפוש, היינו חוזרים חזרה לתוך הצריף עצמו. 
אימא שלי בינתיים הועברה למחנה ויצ'רחוב והמשיכה באותו המפעל. היא אימצה בחורה שהייתה יתומה, היא מאוד עזרה לה, וכל הזמן היא הרגישה ששומרים עליי, שהיא תמצא אותי, שאני קיימת ושורדת. המחשבה שלה הייתה שהיא תהיה אתי בחזרה. ביולי 1944 הוחלט להעביר אותנו לבירקנאו, ואני זוכרת את הנסיעה בקרונות החשוכים האלה, הגדושים האלה. אני זוכרת שהיה דלי לצרכים והיה ריח נוראי וחושך ומאוד לא נעים. יאנטשקה בצד אחד, אני בצד שני, צמודות לדודה. 
לא יודעת כמה זמן נסענו. נסענו ונסענו, והרכבת נעצרה – והסתבר שהגענו לרמפה של בירקנאו. נפתחו אז הדלתות, והתחילו לזרוק אותנו החוצה ממש כמו בהמות. היציאה מהקרון, אני זוכרת שהייתה מוזיקה מאוד מרעישה, ואני זוכרת את החיילים עם המגפיים השחורים והכובעים שלהם, מוזיקה מרעישה, והשמיים היו ממש שחורים. ורק אז התחלתי קצת להבין שהשמיים שחורים בגלל המשרפות, העשן שקורה במחנה הזה. 

כנראה מישהו רצה שאני אשרוד בכל זאת, ובמקום שמאלה לכיוון המשרפה העבירו אותנו ימינה לכיוון החיים. ואז הלכנו עם הדודה לכיוון הסאונה, והסאונה שם גזזו שיער והחליפו בגדים, ומה שהכי גרוע ששם עשו לי את המספר, ומאותו רגע הפכתי להיות במקום לושה – 15515i. זה המספר שמלווה אותי, זה קרה בגיל חמש וחצי. המספור היה לכולם. כולם הפכו למספרים. אני זוכרת איך שהחזיקו לי את היד הקטנה ועשו חור והכניסו את הדיו וזה כאב. 
ואז אמרו לנו, הובילו אותנו לבלוקים, לביתנים, ובלוק ענק של – אני יודעת – אולי אלף איש או 800, מאוד מאוד גדול, ואני זוכרת את המיקום שלי בדרגש העליון. דודה סלה הייתה עם יאנטשקה בדרגש התחתון. הם היו דרגשים פחות רחבים. בבירקנאו אני לא התחבאתי, אני זוכרת שהסתובבתי בחוץ. כשהגענו היה חודש יולי. הכול היה שומם ולא היה ירוק כמו שרואים היום את הדשא. 
אני זוכרת את צלחת הפח שלי, שהייתי עומדת בתור לקבל את מנת המרק, ואז היה לי גם כן קצת שכל לקבל מתחתית הסיר ולא מהמים הדלוחים האלה. היה לי איזה טירוף ושיגעון, והייתי מתחלפת כדי לקבל את פרוסת הלחם או הראשונה או השנייה. הייתה לי איזו מאניה שכנראה בפרוסה הזאת יש יותר לחם. זה נשאר עד היום – הילדים והנכדים יודעים שכשפורסים לחם אני מקבלת את הפרוסה הראשונה. 
הזמן חלף, ואני זוכרת מריצות שהיו מעבירות גופות. מדי פעם היו מכסים אותי על הדרגש העליון, כשהם היו עושים סלקציות שמחפשים אנשים שהם רוצים לקחת למשרפה. באיזשהו שלב יאנטשקה חלתה, והם גילו את זה מיד והם לקחו אותה לקרמטוריום, לכיוון המשרפה, ודודה סלה לא חשבה פעמיים ורצה אחריה, והיא נזכרה שנשארתי מאחור, אבל היא כבר לא יכלה לחזור אליי. שתיהן הושמדו, ואני נשארתי לבד בצריף הזה. 
התחיל חורף מאוד מאוד קשה. היו נשים טובות שטיפלו בי שם בבלוק הזה, והימים חולפים, והגיע חורף מאוד קשה, שלג. אני בקושי הייתי לבושה. הייתה לי נעל אחת כזאת ואחת אחרת, אבל כשהתעוררתי ב-27 בחודש ינואר 1945 ראיתי שמסתובבים חיילים אחרים בתוך המחנה, ואז פשוט נתנו לי להבין שקרה פה משהו. אלו היו באמת החיילים הרוסים שנכנסו ושחררו את מחנה בירקנאו. כל המחנה היה מכוסה שלג גבוה, והיה מינוס 25 מעלות, זה דבר לא ייאמן איך אנחנו בלי בגדים, בלי כסות, יכולנו לעמוד בקור הזה. 
נותרו מספר ילדים, העבירו אותנו לצריף. אני הייתי מהילדים הקטנים יותר. יום למחרת, ב-28 בינואר, הגיעה בחורה מהעיירה אושוויצין. היא באה לחפש לעצמה אחות קטנה. היא ניגשה לצריף הזה ונפגשנו בעיניים, והיא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת אתה – ואני אמרתי לה כן. היא עטפה אותי בשמיכה והגבר לקח אותי על הכתפיים, והלכנו בסך הכול שניים וחצי קילומטרים והגענו לבית שלה, הרי מחנה אושוויץ ממש ממוקם קרוב לעיירה אושוויצין. 
אימא שלי בינתיים שוחררה ב-19 בינואר. עדיין היו לה כסף ותכשיטים והיא יכלה להרשות לעצמה, היא שכרה דירה בלודז', והאנשים שהיו בקרבתה – לכולם היא פתחה את הדלת וכולם גרו אתה שם בלודז'. כל הזמן שהיא הייתה בלעדיי היא כל הזמן הייתה בטוחה שאני אשרוד והיא תמצא אותי באיזשהו שלב, אבל כשאנחנו שוחררנו מבירקנאו היא שמעה שנותרו מספר ילדים. אחרי שישה שבועות, במרץ, היא אמרה לאנשים שהיו אתה – אחר כך הם היו הדודים שלי, כולל הבחורה היתומה שאימא אימצה – היא אמרה להם: אני הולכת לחפש את לושה שלי. אמרו לה: למה? והיא אמרה: אני יודעת שאני אמצא אותה. 

היא יצאה לדרך לא דרך, והיא הגיעה לאושוויץ. שם היה רישום של הצלב האדום, ונאמר לה שנלקחתי לאושוויץ על ידי קשמירה (קאז'ה) נובק, והיא התחילה ללכת מבית לבית ושיירה של אנשים אחריה, עד שהיא הגיעה לבית איפה שאני הייתי. והדלת נפתחה, ואימא שלי עמדה בפתח מעולפת – זה היה אחרי פרידה של למעלה משלוש שנים – והיא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי ושאלה אותי אם אני זוכרת אותה, ואמרתי לה: אני זוכרת, ואני זוכרת את החולצה שאת לובשת. אפילו בגדים היא הצליחה לשמר לעצמה, עד כדי כך. זאת הייתה חולצה בצבע ירוק בקבוק כהה עם כפתורי פנינה לבנים. 
קאז'ה עמדה בצד ופשוט לא האמינה למה שקורה. מה שהיה עם קאז'ה, כשהיא לקחה אותי והביאה אותי הביתה אז אימא שלה לא כל כך שמחה – היה לה אח צעיר ואימא, ואבא שלה היה בעבודות כפייה בגרמניה – כי הם היו מוקצבים באוכל אז מאיפה ייקחו אוכל, ואולי היא חולה, והם לא יודעים שאני יהודייה. הם לא ידעו כלום עליי. קאז'ה אמרה: זאת אחותי הקטנה, אני אחלוק אתה אוכל ואת המיטה. היא נתנה לי צלב קטן והייתי מתפללת לישו, והיא אמרה: את תראי שאת תתפללי ותמצאי את אימא שלך. והייתי הולכת לכנסייה. וכשאימא שלי הגיעה בסביבות 20 במרץ לבית שלה, היא הייתה בשוק. היא לא האמינה שאחרי זמן קצר תגיע האימא הביולוגית. לקחנו אותה אתנו ללודז'. כשאימא פתחה את הדלת ונכנסתי, אנשים שם היו מוטרפים. כשהיא הלכה לחפש אותי הם התחננו: מרישה, אל תלכי, את השתגעת, איפה תלכי – והיא לא הייתה מוכנה לוותר. וכשהיא חזרה אתי הם היו ממש מוטרפים, זאת הייתה חוויה בלתי רגילה. 
אימא שלי לא הייתה מוכנה להישאר בלודז'. כל המשפחה שלנו הענקית הושמדה, היינו המונים. לסבא רבא היו 17 ילדים, ודודים ודודות – אף אחד לא שרד. היא אמרה שהיא רוצה לעזוב את אדמות פולין ושניסע לכיוון של פלשתינה, אז זה לא היה ישראל. ואז נסענו דרך ברלין ברכבת למחנה עקורים בשם ברגן בלזן. אני למדתי שם כבר כיתה א', ואחותי המאומצת צשסקה הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים והיא למדה גם. גם קאז'ה הייתה מבוגרת ממני בערך בעשר שנים, היא לקחה אותי כשהייתי בת שש וחצי והיא הייתה בת 16. 
למדתי שם כיתה א'. שוב מזל נוסף: בצבא האמריקאי היה בן דוד של אחותי צשסקה, ואימא שלי אמרה לה: תקשיבי, זאת משפחה שלך, זה בן דודך. יש לו אימא בארה"ב – זאת הדודה שלך, את תיסעי אתו לארצות הברית. אם לא יהיה לך טוב, את תדעי שאת יכולה לחזור אליי ולהיות בבית שלנו. ובאמת היא התחתנה אתו, עם נורמן, ונולדו להם שתי בנות באמריקה, והקשר היה כל השנים והיא כבר נפטרה. 
היינו בברגן בלזן שנה וחצי ועלינו בעלייה לגלית – הכול הסתדר. כנראה רצו שאני אהיה פה אתכם ואספר לכם. עלינו לארץ, והיה לאימא איזשהו בן דוד שעלה לפני המלחמה בקיבוץ עין החורש – קובה לנדאו. אימא שלי מהבית לנדאו. הוא לקח אותנו לקיבוץ עין החורש, אבל אימא שלי עם האנרגיות שלה אמרה שהיא תיסע ותנסה להסתדר ואז תבוא ותיקח אותי. ולצערנו פרצה מלחמת השחרור, אז כמו טיל היא הגיעה לעין החורש ואמרה: אנחנו יותר לא נפרדות. 
היינו בשכונת בורוכוב אצל קרוב משפחה ועברנו את מלחמת השחרור. כשהגעתי לשם זאת הייתה שכונת פועלים. אז הייתה סטיגמה מאוד לא נעימה – 'סבונית', 'הלכתם כצאן לטבח', כל מיני ביטויים. אני אמרתי: לי זה לא יקרה, אני אהיה כמו אחד הילדים, ולי לא יגידו את הדברים האלה. הייתי מסתירה את המספר, וגדלתי והצלחתי להשתלב בכיתה בצורה לא רגילה. זה היה כיתה ג' בבית ספר בורוכוב בגבעתיים. למדתי בבורוכוב, לא דיברתי על השואה אף פעם, ואחר כך למדתי בתיכון קלעי בגבעתיים חמישית ושישית. משם עברתי לסמינר גבעת השלושה ולמדתי להיות גננת, ושם הכרתי את בעלי המקסים דני, שעכשיו בנובמבר נהיה נשואים 55 שנה.

אימא שלי, כל מה שהיא ידעה לספר עליי שהיא שמעה – היא הייתה הפה שלי. אני שום דבר, אני לא סיפרתי ולא דיברתי, אפילו לבעלי היא הייתה מספרת. אח"כ נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: יאיר, שהוא עכשיו יהיה בן 52, ורווית, 48, והבן הקטן – הוא יהיה בן 44, והוא עוזר של נספח אווירי שלנו בוושינגטון. גאווה. כשנולדו הנכדים – יש לנו עשרה – הנכד הגדול, שהוא בן 27, רצה כשהוא היה קטן שאני אבוא לבית הספר לדבר. דבר נוסף שקרה שהייתי עם אימא שלי כשהיה 60 שנה למדינה, היה איזה מפגש בבנייני האומה, ושם מישהי פנתה אליי ואמרה לי: תשמעי, פנינה, הסיפור שלך לא רגיל. בואי תנסי לנסוע עם משלחות לספר, להראות להן שאת חיה, שאת שרדת. וחשבתי על זה והחלטתי שאולי באמת אני אעשה. 
מה שרציתי לספר על הנכדים שיש לי המון אור. אבא שלי היה מאיר, הבן – יאיר, הנכד הגדול של יאיר קוראים לו אור, רווית בתי קראה לבתה ליאור, ואסי הקטן ששם בארה"ב – קראו לבנו הקטן אורי, ככה שיש לי חמישה אורות ואני קורנת. כשהחלטתי שאולי בכל זאת אני אתחיל לנסוע, אז מה רציתי לעשות דבר ראשון? רציתי לבדוק אם קאז'ה קיימת. לא היה לי אִתה קשר חמישים שנה. ואז בעזרת שגרירות פולין בארץ והמוזיאון באושוויץ ניסו לעזור לי לחפש אותה. בהתחלה הייתה לי קצת אכזבה כי נאמר לי שהיא נפטרה, אבל מסתבר שבאותה עיירה קטנה היו שתי נשים בדיוק באותו השם. ואז קיבלתי ממנה מכתב, אחרי שאמרו לה שמחפשים אותה. פשוט הייתי מוטרפת, לא הבנתי איך זה קרה. ואז באמת כמו שאמרתי לך אילנה דיין לקחה את היוזמה הזאת, והיא תיעדה את המפגש הזה ביני ובין קאז'ה. זה היה לפני 19 שנה, ב-1996. הקשר נוצר ב-1995, ובפברואר עשינו את הסרט זה שהיה מאוד אותנטי כי היה שלג כמו ביום השחרור, והוא הוקרן במאי. לצערי אימא שלי הקדישה את כל כולה לי. היא לא התחתנה, היא שאלה איפה את, לאן הלכת. פולנייה ממש כמוני. היא דאגה לי כל הזמן. הייתה לה חנות. לצערי אימא בגיל 86 נפטרה, באוגוסט 1986, זה היה בדיוק אחרי שהקרינו את הסרט. 
הבאתי את קאז'ה בנובמבר לארץ ועשינו לה אירוע, והיה מפגש מאוד חזק. כולם מאוד התרגשו. ומאז אני נוסעת לפולין, אני חושבת שהייתי כבר 18 פעם. מה שלמעשה אני רוצה – אני מעבירה לילדים את התרומה ולא את השואה. אני מדברת על אהבה, על אור, על לזרום. לא להתרפק על מה שהיה אלא קדימה הלאה. ואני באמת מצליחה. ילדים פשוט מוטרפים ונותנים לי כל כך הרבה כוח בחיבוקים שלהם ובמכתבים. יש לי אלפי מכתבים. אני הייתי ביוזמתי שלי בפריז בבית ספר אמריקאי ובבודפשט וגם בוורשה אפילו, ואני מספרת להם, והילדים כותבים לי מכתבים. בארה"ב קיבלתי מכתב שאם הוא לא היה רואה אותי הוא לא היה מאמין שדבר כזה קרה. 

אני חיה ונהנית עם בעלי והילדים, רוקדת כבר חמישים וכמה שנים. אני מתנדבת בתל השומר 32 שנה בחדר הניתוח, אני מקשרת בין המשפחות לבין החולה והרופא, נותנת המון. זה רגישות למשפחות שמחכות. וגם כשאני נכנסת להתאוששות ואני רואה את המנותחים ואני אומרת להם שהמשפחה מחכה. אני משתדלת להמשיך ולהמשיך. המשלחות לפולין, אני נוסעת עם ילדים עם בעיות, אבל הם כל כך רגישים וכל כך נותנים לי, אני סבתא של המונים. ישנה ילדה בשם לי שהיא מקרה מסוים אבל חמודה, ואנחנו מתכתבות בוואטסאפ ונפגשות מדי פעם. היא בת 22. הקשר אִתה הוא 4-5 שנים. בפייסבוק המונים היו רוצים להיות חברים שלי אבל אני לא זוכרת את כולם, אבל זה נותן לי המון ולא נותן לי את האפשרות להפסיק עם זה. 
אני מאחלת לי רק בריאות ושאני אמשיך לנסוע כל זמן שעוד אוכל. אני מרגישה שהשורדים מתמעטים וקשה להם, ואני חושבת שזה דבר נפלא להיות עם מישהו שעבר את זה. בביתן 15 באושוויץ עכשיו כל המשלחות נכנסות, ישנה תמונה שלי ושל קאז'ה מהיום שהיא לקחה אותי ותמונה מהיום שאימא שלי לקחה את שתינו ללודז', וכתוב שהיא לקחה לביתה ילדה יהודייה. קאז'ה נפטרה לפני שנתיים.