זכרונות טובים ממחנה העקורים

בימים אלה נמצא בשלבי עריכה סופיים הסרט הדוקומנטרי "מגדלור בקצה המגף", העוסק בסיפורם של הילדים שנולדו במחנה העקורים סנטה מריה די לאוקה באזור פּוּלְיָה שבדרום איטליה. מאחורי הסרט, בבימויה של יעל קציר ובהפקתו של גדי קסט, עומדת שוני ליפשיץ, אחת מאלה שנולדו במחנה

עמרי מריאן

עבור בימאית הסרט, יעל קציר, הייתה העבודה עליו שונה ומיוחדת לעומת סרטים אחרים שעשתה. "אבי היה פליט של היטלר ולא ניצול. הוא הגיע ארצה לפני השואה, ואימי היא צברית. כל החיים לא רציתי לעסוק בנושא, משום שראיתי את עצמי כמי ששייכת לתקומה ולא לשואה", היא אומרת. אבל ככל שהעמיקה בנושא וככל שנמשכו המפגשים וימי הצילום, היא מספרת: "התחלתי לגלות יותר הבנה ואמפתיה לצורך של ההדחקה, ויותר מכך - את העוצמה של ההתמודדות של הניצולים עם הצורך להמשיך. גם כשאתה יודע שאתה בדרך לאוניית מעפילים, אתה יולד ילדים - זה בעיניי דבר אדיר". לדבריה, בתחילת העבודה התאכזבה שלא כל המעורבים בה גילו אותה התלהבות כמו זו של שוני ליפשיץ, יוזמת הסרט ומהמשתתפות בו. "עם הזמן הבנתי שכדי לשרוד בשואה, בחר חלק גדול מדור ההורים להדחיק את החוויה כדי להתחבר לחיים. במהלך הצילומים הבנתי יותר ויותר את הצורך הזה. אחת הגיבורות שנולדה במחנה אמרה 'אני לא דור שני. אני בת למהגרים'. בתחילה לא הבנתי למה, הרי אותה לא גידלו כבת לדור השני ולא העמיסו עליה את כל כובד הזכרונות. הבנתי שאנחנו עוסקים בטווח מאוד רחב של אפיקים שהאנשים סללו לעצמם כדי להתמודד עם הזכרון. לא כולם יכולים להיות אבא קובנר, כל הזמן 'לזכור ולא לשכוח'. זה מה שמאפשר להם להיות שוב נורמליים. עד עכשיו איתרנו 50 ילדים מתוך ה-200 שנולדו במחנה. חלקם לא ידע זאת כלל עד לגיל מבוגר מאוד בו הם התחילו להתעניין בעבר שלהם".

Zichronot2

חלק מילדי סנטה מריה די לאוקה נפגשים ביום צילום של הסרט

הדבר המרתק והחשוב ביותר שרואה קציר בסרט הוא "הרגע שניצולי השואה מתחברים בחזרה לחיים. עוד לפני שהספיקו לעבד את כל האבל והאובדן, הקימו משפחות חדשות וילדו ילדים". הדבר האחר שמשך אותה לנושא באופן מיוחד לדבריה, הוא הצורך להנחיל את העובדה שבסוף המלחמה מרבית ארצות אירופה לא רצו לקבל אליהן יהודים. "האיטלקים בכל זאת סייעו להם, למרות שהיו הצד המפסיד במלחמה. ואולי בעצם זה לא 'האיטלקים', אלה האנשים עצמם ברמה האנושית. העניים והאביונים האלה שפתחו את ליבם ונתנו חיבוק אנושי שהחזיר להם את האמונה בבני אדם". כדי להדגים את הדברים מצטטת קציר מיומנו של צבי גיל, "גשר של נייר": "בשבילנו זה אמר הכול. כמעט הכול. ים, אוויר, נוף וחופש. חופש כמו פראי שחזר אל הטבע, היו אלה ימים שבהם לא רק ששכחנו את העבר הקרוב, אלא אף לא טרחנו להביט אל המחר. היה רק הווה. היום, עכשיו, שמחת החיים של הקמים לתחייה". גיל, בן ה-15 אז, שהה באותה עת במחנה עקורים סמוך, "סנטה מריה די באני" שמו. "זה מה שקרה להם שם", אומרת קציר. "התחושה של החופש והאור. הם היו מוקפים בתמיכה של מספר גורמים. של הבריגאדה, של המוסדות שסיפקו את כל צרכיהם ושל האוכלוסייה שלא אמרה אתם לא רצויים כאן, אתם תת אדם. החזרת האמון באדם היא אחת הנקודות המרכזיות שמציף הסרט". אחד הדברים שההיסטוריונים עוסקים בו הרבה הוא עמדת הכנסייה כלפי השמדת היהודים במהלך המלחמה. זה לא סוד שהאפיפיור אז די שיתף פעולה עם הגרמנים, אבל בפועל במדינות השונות היו אנשי כנסיה שנתנו עזרה והצילו יהודים. "בסרט יש קטע יפה", מספרת קציר, "שבו אחת המשתתפות, רבקה כהן, ילידת הונגריה שבאה ממשפחה מאוד דתית, מספרת כי עבור הוריה 'גוי זה רע' – אבל אימה תמיד סיפרה לה על העזרה שקיבלה מהנזירות במהלך לידתה במחנה העקורים. מצאנו גם תמונה של בישוף שמברך את אחת מאוניות המעפילים לפני הפלגתה לישראל. אין ספק כי המחוות האנושיות של האיטלקים ותקופת המגורים בווילות היפות של מחנה העקורים היו מעין תקופת התאוששות חיונית כל כך אחרי הטראומה הנוראה שעברו".

כל החיים לא רציתי לעסוק בנושא, משום שראיתי את עצמי כמי ששייכת לתקומה ולא לשואה. התחלתי לגלות יותר הבנה ואמפתיה לצורך של ההדחקה, ויותר מכך - את העוצמה של ההתמודדות של הניצולים עם הצורך להמשיך. גם כשאתה יודע שאתה בדרך לאוניית מעפילים, אתה יולד ילדים - זה בעיניי דבר אדיר